כאשר אנחנו מדברים על חרדות אצל ילדים, יש קווי דמיון, אבל גם קווי שוני בינן לבין חרדות אצל מבוגרים.

לדוגמה, הן אצל מבוגרים והן אצל ילדים תסמינים של חרדה יכולים לכלול מגוון נרחב למדי של תופעות גופניות כמו למשל תחושה מחנק ובחילות, אך אצל ילדים החרדה עשויה להתבטא גם בדפוסי התנהגות כגון היצמדות יתר להורים או חזרות על פעולות ומשפטים מסוימים.

החרדה מושפעת גם מעולמם הפנימי של הילדים. לדוגמה, ילדים קטנים עשויים לפתח חרדה מחושך או צללים שנוצרים על ידו. לרוב מדובר בפחד רגיל שהוא חלק מההתפתחות הרגילה של ילדים בגיל זה, אך אם החשש הזה הופך לחשש קיצוני ולא מאפשר לילד לשמור על שגרת חיים, הפחד כבר הופך לחרדה שיש לטפל בה.

ילדים אחרים מגיבים בדאגנות יתר לתסריטים שונים. לדוגמה, הם עוסקים באופן אובססיבי במה יקרה אם יתרחש אסון מסוים כגון תאונת דרכים או מחלה שתתקוף אותם או את בני משפחתם. לא מדובר בהכרח בתסריטים שלא יכולים להתקיים, אך התגובה שלהם היא תגובה מוגזמת ובלתי פרופורציונלית.

טיפול בחרדה אצל ילדים

טיפול בחרדה אצל ילדים חייב להתבצע על ידי גורם מקצועי כמו למשל פסיכולוג ילדים (למעשה פסיכולוג חינוכי).  תפקידו של הפסיכולוג הוא לא רק לזהות את תסמיני ודפוסי החרדה אצל הילד, אלא להבין אם להתנהגות ההורית וגם של הסביבה הקרובה (לדוגמה, בית הספר) יש תרומה לכך.

לפעמיים שני ההורים או רק אחד מהם מנסים להגן על הילד ולפתור במקומו את החרדות. לרוע המזל, בלי להיות מודעים לכך, בצורה זו הופכים ההורים בעצמם לחלק מהבעיה על ידי כך שהם מנציחים אותה ולא מאפשרים לילדים מרחב פעולה עצמאי.

במסגרת טיפול בחרדה בגישת הקוגניטיבית התנהגותית (CBT), לומד הילד כיצד להשתמש בכלים שונים על מנת שיוכל להתמודד עם החרדה. למשל, כיצד "להסיט הצידה" מחשבות שליליות באמצעות מחשבות חיוביות או משפטי מפתח שיוכל להגיד לעצמו כשהוא מזהה סיטואציה או הקשר מסוים שעשויים להפחיד אותו.

במישור ההתנהגותי מתרחשת חשיפה מבוקרת לגורמים וסיטואציות המעוררים את החרדה דרך משחקי תפקידים שונים באופן מעט דומה לאופן בו מבצעים חשיפה מבוקרת אצל מבוגרים.

לעיתים מדובר בטיפול פרטני ולעיתים מדובר בטיפול קבוצתי שבו משולבים ילדים אחרים עם חרדות דומות.

טיפולים אלו הם קצרי מועד ונמשכים בדרך כלל בין 8 פגישות לבין 16 פגישות.

על מנת שהטיפול יצליח ההורים חייבים לקחת בו חלק פעיל ולהגיע לפגישות הפרטניות מולם כדי שיוכלו להבין כיצד להפוך להורים תומכים ולא הורים מגננים שלמעשה רק ממשיכים ומנציחים את הבעיה.

במקרים מסוימים ועל פי המלצת הפסיכולוג או הצוות המטפל (לדוגמה, במרכזים בבתי חולים) ייתכן ויהיה צורך לשלב בטיפול בחרדה גם טיפול תרופתי שיותאם במיוחד לילד באמצעות פסיכיאטר המתמחה בילדים.